מזבח מקטר קטרת. כבר דרשו ברבה ע״ז שהיה המזבח מקטר קטרת כח הקדושה היה מועיל הרבה כמו שנתבאר במזבח החיצון לעיל. והנה הפלא ידוע במפרשים ראשונים למאי נתאחר מעשה זה המזבח שבהיכל לאחר כל המעשים והרי מקום פרשה זו היה בפר׳ תרומה. ועי׳ רמב״ן וספורנו. והנראה להקדים דכמו שמצינו ביומא פ׳ טרף בקלפי דמ״ד דקטרת מכפרת על לשה״ר שהוא עון החמור בין אדם לחבירו כך עיקר תועלת קטורת להעלות זכרון של מעשה גמ״ח. דגמ״ח עצמה נמשל לבשמים כמו שהארכנו בס׳ בראשית כ״ז כ״ז. ומש״ה קטורת היא המעלת זכרונה ביחוד. ויסוד ראיה לזה הוא ביומא ר״פ טרף בקלפי א׳ ריב״ק סח לי זקן א׳ פעם א׳ הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה. והוא מאמר תמוה למה הריח בשילה יותר מבירושלים שהקטירו בה יותר משמונה מאות שנה. ובשילה לא היה אלא שלש מאות שנה. אלא בשביל שיסוד ירושלים היה בקדושת התורה כדכתיב כי מציון תצא תורה וגו׳ משא״כ בשילה שהיה בשבט יוסף לא היה מעולם רוב תורה עד שאפילו הכהנים שבמשכן לא היו לומדים הרבה כמבואר בברכות פ״א שלא ידעו דשחיטה כשרה בזר. וכל יסוד קדושת משכן שילה עמד בזכות גמ״ח שרבה בשבט יוסף. והיינו דאי׳ בסנהדרין דק״ג מגרב לשילה שלשה מילין והיה מתערב עשן של פסל מיכה עם עשן של שילה ובקשו מלה״ש לדחות יצאה ב״ק אל תדחו שיש בהם גמ״ח של הכנסת אורחים. ולכאורה תמוה וכי בשביל זה נשתוה פסל מיכה למשכן שילה. אלא בא ללמד דכיון דעיקר אזכרה שבשילה היה גמ״ח וזה היה גם בפסל מיכה. הא מיהא למדנו שקטרת מעלת זכרון ישראל בגמ״ח. ומזה הטעם אי׳ ביומא פ״ב דקטרת מעשרת משום דכמו גמ״ח מאכלת פירות בעוה״ז ומעשרת לבעליה. כך קטורת הבא להזכיר זכותה מעשרת להמזכיר. והנה כמו מצות שבין אדם לשמים מוגבלות ע״פ התורה וחקותיה בזמן ובאופן המעשה כך היה הרצוי דמים שעל המזבח מוגבל כל קרבן כמה הזאות וזריקות ומתנות. וכמו גמ״ח אין לו שיעור וגבול כך קטורת אין לו שיעור כמה להקטיר. וחכמים הוא שנתנו שיעור פרס בשחרית ופרס בין הערבים. מעתה מבואר הטעם שמובדל ענין מזבח הפנימי משארי כלים שבהיכל שהיו סמוכים לארון מקור כח התור׳ משא״כ מזבח הפנימי שלא רבו בו חקי התור׳ ולא באה לעמוד לפני הפרכת והעדות כ״א לחזק ולתמוך בה כח תורה שבע״פ ע״י גמ״ח כאשר יבואר:
רבוע יהיה. כבר נתבאר במזבח החיצון:
ממנו קרנותיו. כבר ביארנו שראה משה צורת מזבח למעלה שהיה עם קרנות. והיה ידוע לו שצריך להיות למזבח קרנות. אמנם כרכב ויסוד אע״ג שראה למעלה. היה לו להבין שאין להם צורך במזבח הקטורת שאין לו צורך לסובב ולא ניסוך ליסוד:
מתחת לזרו. למעלה. ושלא כדרך כל משא הקודש כמש״כ במשא הארון שהיו הבדים למטה משליש כדאיתא בפ׳ המצניע. וכן בשלחן היה על הפיאות המחברות רגלי השלחן שאינו כ״כ למעלה משא״כ מזבח הפנימי היה ההכרח לעשות הבדים למעלה ממש מטעם שיבואר בסמוך:
על שתי צלעותיו. פרש״י זויות. והכונה בחוד שבין מזרח לצפון. וכן בזוית השנית בחוד שבין מערב לדרום והבד היה על החוד ונתון בטבעת אחת. וכן היה בשלחן כמש״כ למעלה. אלא שבשלחן היו ארבע טבעות בארבע׳ צדדי השלחן על ארבע הפיאות שבין רגל לרגל. וא״כ היו שמונה נושאים. ארבעה הולכים לאורך השלחן וארבעה לרחבו. אבל המזבח הפנימי לא היה אלא שתי טבעות וארבעה נושאים בשני בדים. וא״כ היה עלול להיות נשמט מצד לצד ומכריע הכובד ולזה היה מועיל מה שהיו הטבעות למעלה מתחת לזרו. א״כ היה כתפי הנושאים שהיו סמוכים זל״ז שהרי לא היה המזבח אלא אמה אחת. היו תומכים את הצדדים שלא ישמט משא״כ אם היו הטבעות למטה והמזבח למעלה מן הכתפות לא היה אפשר לישא בטוב שלא ישמט:
אחר כ״ז נמצא שהיתה הנשיאה של ארבע כלים הארון והשלחן והמזבחות משונים זמ״ז. דהארון היה שתי טבעות לכל צד. וכן היה המזבח החיצון והיה נושאים בנקל וגם היה אפשר להביא את הבדים בטבעות לפני המסע והמשא. משא״כ השלחן היה הבד נכנס בטבעת אחת אלא שהיה נישא לאורך ולרוחב. והמזבח הפנימי לא היה אלא שתי טבעות לשני בדים. ומכ״מ נישא יפה מחמת שהיה כל הכובד על הכתפות. ומש״ה לא הובאו הבדים בטבעות עד שהגיעו למשא. וטעם השנוים בזה. נתבאר לעיל במעשה הארון:
בבוקר בבקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה. מסקנת הגמ׳ במנחות ד״נ דהתחלת הקטורת וחינוכו היה בערב. בהעלאה ראשונה דנרות. וא״כ שני פסוקים הללו היה ראוי לכתוב להיפך. מתחלה בהעלות אהרן את הנרות יקטירנה ואח״כ בהיטיבו בבקר בבקר יקטירנה. ומכש״כ דעיקר המקרא ע״כ בחינוך מיירי כמש״כ הרמב״ן ז״ל. דבאמת כהן הדיוט כשר לקטורת ונרות ורק בפעם ראשונה הזהיר על אהרן וא״כ הוא להיפך. וע״כ בא ללמד דאע״ג דמתחלה מקטיר בין הערבים מכ״מ בכל יום אחר חינוכו נחשב להיפך פרס בשחרית פרס בין הערבים. ולא פרס בה״ע ופרס בשחרית. וטעמא בעי. וגם זה צריך להבין מאי שייכות מצות נרות לקטורת שהכתוב תלאן זב״ז. אלא ניתן ללמדנו על תכלית שני כלי שרת אלו. דנרות בא להועיל לפלפולה ש״ת כמש״כ לעיל ר״פ תצוה. וקטורת הועיל לאזכרה גמ״ח. וידוע דפלפולה ש״ת א״א בלי גמ״ח להסיר משא הפרנסה וכל צורך מהעמל בתורה. וכמו שאמר אביי בעירובין דס״ה א׳ אי אמרה לי אם קריב כותחא לא תנאי ועוד מאמרים רבים בזה ע״כ קשורים נרות בקטורת דהארת הנרות בא ע״י אזכרה של קטורת. ובאשר גמ״ח לקיום תורה בע״כ צריך להיות קודם שהגיע הת״ח למעלתו והשכר בא על הגמ״ח לפי ערך התועלת שהיה מגמ״ח שלו. וכדאי׳ בסוכה דמ״ט ב׳ על הפסוק זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד אין צדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. ויש שאינו זוכה ונכשל באדם שאינו הגון ומאבד את חסדו וכדאיתא בב״ב פ״א ובסוכה שם אדם זורע ספק אוכל ספק אינו אוכל כך צדקה נמשלת לזריעה יש זוכה באדם הגון ושכרו מרובה ויש זורע צדקה ואינו עולה יפה. נמצא דאע״ג דהקטורת הראשונה שהיא הגמ״ח צריך להיות מבערב עד שלא הגיע לפלפולה ש״ת והיינו בעת הארת הנרות. מכ״מ עיקר האזכרה באה תחלה מבבוקר אחר הארת הנרות לפי הגירסא שהיה בלילה וכ״ז למדנו התורה סדרי התורה והגמ״ח לדורות עולם. ועל כ״ז בא המקרא הקודם וייחד לו מקום לפני הכפרת אשר על העדות וגו׳. כדי להורות על תכליתו:
אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. תחלה כתב מתן קרנות ואח״כ כתב בהזי׳ שעל המזבח שביוה״כ שבע פעמים כדכתיב בפ׳ אחרי והזה עליו מן הדם שבע פעמים:
קדש קדשים הוא לה׳. שמקדש הנוגע בו עוד יותר ממזבח החיצון שאינו מקדש אלא הראוי לו משא״כ שלחן והמזבח הפנימי מקדש בין ראוי לו בין שאינו ראוי לו ככל כלי שרת. ומה שנתפרש במזבח החיצון כל הנוגע במזבח יקדש. יבואר להלן מקרא ט׳:
ונתנו איש כפר נפשו. לפי הנראה פי׳ ראשונים אם ימנו תהיה הנתינה כופר נפשו. ואם לא היה המנין לא היה הכופר. וקשה טובא א״כ מנלן עיקר דין מצות שקלים בכל שנה. אבל באמת אאל״כ דהנתינה שייך להמנין דבפ׳ זו כתיב שתי תרומות. תרומות אדנים. ותרומת הלשכה. תדע דפליגי במס׳ שקלים אם לוים חייבים בתה״ל. ומפרש בירושל׳ דפליגי בפי׳ הכתוב כל העבר על הפקודים. אי משמעו דעבר על ימא או על המנין וקשה הא בפי׳ כתיב בפסוק י״ד כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה. אלא ודאי שתי תרומות כתיב כאן ופסוק י״ד מיירי בתרומת אדנים. אבל בתרומה ראשונה דלא כתיב הכי מש״ה מפרשי רבנן כל דעבר על ימא. ואחר שבברור משמעות הפ׳ הכי. קשה אי בשביל מנין שלא יהי׳ נגף תרי מתנות למ״ל. אלא ודאי הכי משמעות הפ׳ כי תשא אז ונתנו איש כפר נפשו שמחויב גם בל״ז ליתן. יתנו בשעת המנין כדי שלא יהי׳ נגף. [ומזה למדנו דשני חובות שהאדם חייב עולות זב״ז וכדאי׳ בב״ק דס״ה חומשו עולה לו בכפילו. אם לא במקום שפירש הכתוב שאין עולה זב״ז. וכן דעת הט״ז סי׳ רפ״ח ולא כמש״כ המג״א שם ובסי׳ תקס״ח ס״ק כ״ב. דמי שמתענה לשום תשובה כו׳. וכן הוא בתשו׳ מהרי״ל סי׳ קכ״ו כמש״כ] והדר מפרש המקרא איזה כופר נפש יש על ישראל ליתן ופירש דיש באותה שעה שתי נתינות לכופר נפש. א׳ שנצרך ליתן לתרומת הלשכה לקרבנות. [ולמדנו דכ״ז שיש בהמ״ק חייבים בזה הכופר. ומכש״כ כשאין בהמ״ק בעינן כפרה והוא צדקה כדאי׳ בב״ב ד״ט ואר״א בזמן שבהמ״ק קיים היו ישראל מביאין שקלים ולוקחין בהם תמידין ומתכפרין בהם עכשיו אם עושים צדקה כו׳]. ב׳.
כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה וגו׳. והדר מפרש המקרא על מה הוא בא לאדנים ומזה ידענו שאין נתינה זו לדורות רק באותה שעה. ומעתה אם ירצו למנות גם מבן חודש יכולים למנות בשעת מתן לתה״ל. ואם ירצו למנות רק את בן עשרים שנה יכולים למנות בשעת מתן לאדנים:
לתת את תרומת ה׳. זהו מתן הראשון שלא באו אז לכפרה כאשר יבואר:
לכפר על נפשתיכם. זהו מתן שני דקרי לה בסמוך כסף הכפורים שביחוד בא רק לכפרה משא״כ מתן ראשון לא בא באותה שנה לכפרה כלל. כ״א לשנים הבאות כאשר יבואר לפנינו:
את כסף הכפורים. הוא כסף השני שבפ׳:
על עבודת אהל מועד. היינו תרומת אדנים:
והיה. שתי הנתינות הללו. לזכרון לפני ה׳. הוא הכסף הראשון שלא בא אז לכפרה והיינו דאי׳ במגילה די״ג ב׳ גלוי וידוע לפני מי שאמר והי׳ העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל לפיכך הקדים שקלים לשקליו. ולכאורה תמוה הא שקלים הוא מ״ע לדורות גם אחר מעשה המן. אלא הענין דבאמת כל מ׳ שנה שהיו במדבר לא היתה מצות שקלים כלל כדאיתא בחגיגה ד״ו שלא הקריבו כלל. או שבט לוי הקריבו. והיינו משום שלא היה אלא משום יעוד כמש״כ לעיל כ״ט ל״ח משא״כ בא״י שהיה משום פרנסה וכפרה על עון החוצץ ומבדיל בין ישראל לאביהם שבשמים. מש״ה כתיב שם תשמרו ודרשינן במנחות דס״ה שבא מתה״ל. מעתה שפיר אמר ר״ל טעם על שקלים שבאותה שנה הראשונה שהוא בא להקדים לשקלי המן. והיינו שרמז הכתוב כאן לזכרון לפני ה׳. לשעת הצורך:
לכפר על נפשתיכם. הוא הכסף השני שנקרא כסף הכפורים. משום שבא לכפר אז ע״י האדנים. דכבר ידוע שכל העולם בכללו נרמז במשכן ובכליו. וכבר ביארנו לעיל כ״ד י׳ את הליכות עולם הזה נמשל באדנים בשה״ש ו׳ שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז. ומובן שהאדנים היה נגד עוה״ז מש״ה בא בזה לכפר על מי שעיקם דרכו בעולם. ומכ״מ קאי האי לכפר על נפשותיכם גם על לזכרון לפני ה׳ שהיינו שיהיה לזכרון לדורות לכפר ע״נ. וכן כל תרומת השקלים בא לכפרה ע״י קרבנות תמידים כלשון גמ׳ דב״ב הנ״ל. וכפרש״י מגילה דכ״ט ב׳. ד״ה שלש תרומות כו׳ ותרומת מזבח למזבח לקנות בהם קרבנות צבור לכל השנה דכתיב בה לכפר על נפשותיכם עכ״ל:
ועשית כיור נחשת. ולא נכתב כלי זה לעיל בפ׳ תרומה משום שכל הכלים נעשו לקדושת עבודה. וכלי זה אף על גב שגם היא מקדשת את המים מכל מקום בא גם שלא לקדושת עבודה ורק להכשיר את האדם לידי עבודה או ליכנס להיכל אפילו בלי עבודה כמו שיבואר בסמוך:
בבואםאל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו. האי ירחצו מים ולא ימותו מיותר. והיה ראוי לכלול עם או בגשתם וגו׳ וכמו לעיל כ״ח מ״ג לענין בגדי כהונה. אלא נראה מזה דמשונה אזהרה דקידוש יו״ר מלבישת בגדים. דבלבישת בגדים שוה היכל למזבח שאינו מוזהר אלא בשעת עבודה. ולשרת בקודש דכתיב שם קאי גם על אוהל מועד. ומש״ה כתיב לשרת בקודש. דמשמעו בפנים כמש״כ להלן ל״ה י״ט. אבל בקידוש יו״ר מוזהרים על היכל אפילו ביאה ריקנית היינו לתקן וכדומה ומש״ה אפילו משה היה רוחץ יו״ר כמבואר בפ׳ פקודי :
ואתה קח לך. דייק ואתה. דלא נימא קח לך בשליחות כמו בכל הפ׳ דכתיב בנכח מש״ה כתיב ואתה בעצמך. ופי׳ קח לך אין הפי׳ מנכסיו. אפילו למ״ד ריש מס׳ יומא דבכ״מ דכתיב קח לך משלך. כאן אאל״כ שהרי בפי׳ כתיב והנשיאים הביאו את הבשם וגו׳ ולשמן המשחה והיינו דדייק בגמ׳ שם קח לך סמים. שהיה גם לדורות וא״כ אפשר לומר דבפעם ראשונה יהיה משל משה ואחריו הביאו הנשיאים אבל בשמן המשחה אאל״כ שלא היה נעשה אלא זה הפעם וע״כ צ״ל פי׳ קח לך שיביאו לפניו והוא ישקול וימסור ליד הרוקחים. ויותר נראה משום דכל פעלות שבשמן המשחה עשה משה לבדו שהוא בעצמו היה מושח את הכל ע״כ שייך בזה לשון קח לך. משא״כ דקטרת של כל יום היתה עבודתו ע״י אהרן ובניו:
בשמים ראש. כל מין יש בו הרבה פריטים. בפרי מאכל יש בו הרבה מיני טעמים חשובים ופשוטים. וכן בפרי ריח. יש בו הרבה מינים. ומלכת שבא הביאה בשמים שלא היה כמוהו היינו בחיר אותם המינים שיש בכל הארצות אבל בשבא המה מובחרים. וצוה הכתוב שיהיה הבחיר והראש שבכל המינים מר דרור. לדעת המפרש שהוא מוסק הנוטף מחיה פי׳ הרמב״ן שהחיה בשעה שהיא חפשית המוסק מריח יותר. אולם גם לדעת המפרש שהוא הנוטף מאילן. ג״כ משמעו מעין זה כי כל אילן יש לך מקום גידולו בטבע ומובא למדינה אחרת ועמלים בו לגדלו שמה בתחבולות שהוא כמו בע״כ. אבל בכל התחבולות לא ייטב להתגדל כמו במקום גידולו בטבע וזהו משמעות מר דרור הגדל חפשי ולא בתחבולות:
וקנמן בשם. הוא מלשון קנה ויש ממנו כמה מינים שאינם מריחים כלל ע״כ פי׳ הכתוב כי בשם בשש נקודות מורה שיהי׳ מבשם (ואולי זה כוונת רש״י ע״ש):
מחציתו. רש״י פי׳ משו׳ הכרעה. והראב״ע השיג ע״ז. ויותר נראה שבא לרמז לנו שיש בו שני אופני משיחות. משיחה לכה״ג לתוספת קדושה. משיחה למלך לתוס׳ עוז ע״כ בא לשני חצאים:
וקנה בשם. זהו קנה שאינו אלא בשם ואין בו מין שאינו מריח כלל כמו קנמון מש״ה כתיב בחול״ם דשמו כך הוא קנה בושם:
ועשית אותו שמןמשחת קדש. בשעת עשיה יהיה לזה התכלית וכבר ביארנו דהפעולה מתחלה במחשבת התכלית הרוחני מועיל הרבה להגיע לתכלית:
רוקח. משמעו תערובות:
מרקחת. משמעו על האש כדרך מרקחת:
מעשה רוקח. דלא כל המינים שוים בקליטתם את השמן ויש נצרך הרבה אש ויש מעט ע״כ בשעת הרקח של הרבה מינים יחד יש להזהר להסיר איזה מין בשעת רבוי האש. וכן יש עוד הרבה זהירות וזהו מעשה רוקח. שידע טבע כל מין איך הוא נרקח:
שמן משחת קדש יהיה. הבטחה הוא מה׳ שיהי׳ בזה השמן כח אלהי לקדש את הדבר שנמשח בו:
את אהל מועד. נכלל בזה המשכן שהן יריעות שש. וגם יריעות עזים:
וקדשת אותם. במה שתמשח לשם קדושה:
והיו קדש קדשים. ויהי׳ בזה כן:
יהיה זה לי. ולא לעשות שמן המשחה אחר:
קדש הוא. המתכונת הלז בא לשם ה׳ ע״כ הוא מופרש לה׳. קדש יהיה לכם. עלינו לנהוג בו בקדושה ולא לעשות כמוהו:
ואשר יתן ממנו על זר. שלא נצטוה בפירוש הרי הוא זר כמו אש זרה אשר לא צוה:
סמים. סם נקרא שאינו ניכר מה בתוכו. כלשון גמ׳ סימא הוא אוצר. והיינו תערובת כמה מינים כתושים נקרא סמים:
נטף. לפרש״י הוא הגומ״א. ולדעת הרמב״ם הוא האילן הנוטף. ושחלת. היינו צפורן הבא משרשי האילן הידוע ונקרא שחלת מלשון משחילין שהוא נופל מאליו. דכל עוד שלא נגמר כ״צ אינו מריח עד שנופל משורש המחובר בו:
סמים. המה מינים שאין משתמשים בהם אלא בשחיקות ומש״ה נקראו סמים ע״ש הפעולה משא״כ נטף ושחלת ולבונה זכה לפעמים משתמשים בהם בשלמותן. בד בבד יהיה. לקטו כל גרעין וגרעין בשלימות ולא יהיה כמו הנקנה בחנות אשר יש בהם גרעינין מקוטעין וכדומה:
רקח. תערובות:
מעשה רוקח. היודע איך לערבם בתחלת הכתישה שלא היו כתישות כל המינים שוה:
ממולח. הוא משמעות עירוב יותר עד שא״א להפרישם עוד. וכ״ה לשון מ״ר ויקרא פ״ה משל לשני נסרים שמלחים זב״ז. והיינו מדביק שלא יוכלו להפרדן ומזה נקרא מלח. משום דעיקר השתמשותו הוא לערוב ולהדביקו עם מאכל אחר:
טהור. שלא יהא בהם דבר שיגרו׳ בהתערובו׳ בנקל כמו איזה משקה וכדומה. קדש. בשעת העירוב יהי׳ קודש. ומזה למדנו שהמכתשת יהא מקדש כדאי׳ בשבועות די״א:
ושחקת ממנה הדק. לאחר העירוב. ומכ״מ עוד יש בהם חלקים שאינם משוחקים כ״כ המצוה לשחק עוד יותר בכל יום לצורך השעה. מש״ה לא כתיב ושחקת אותה הדק דמשמעו כל אותה קטורת אלא ממנה מבואר דמערבין בסך גדול ובכל יום מעלין מעט ושוחקין לצורך היום:
